ככלל קיים איסור על
עובדים בשירות המדינה לעסוק בעבודה פרטית ללא היתר, הראציונל העומד מאחורי הטענה הוא שעובד מדינה חייב להקדיש את כל תשומת ליבו לביצוע התפקיד אליו מונה ולפיכך אין מקום לאפשר לו לבצע גם עבודה פרטית.
עם זאת, במקרים מסויימים רשאי אחראי שהוסמך לכך, מנהל יחידת סמך ונציבות שירות המדינה, לתת היתר לאחר שנלקחו בחשבון ההשלכות הציבוריות, חברתיות, שיקולי מעמד ותדמית והסייגים המצויים בתקשי"ר. רופאים למשל, רשאים לעסוק בפרקטיקה פרטית לאחר קבלת אישור מגורם מוסמך מטעם משרד הבריאות ולאחר שנציבות שירות המדינה אישרה זאת. בתנאי שבעבודתו הפרטית של הרופא לא תהא מנוגדת לאינטרסים של שירות המדינה ותפקידו ושזו לא תיעשה בשעות עבודתו ובעזרת ציוד שניתן לו לביצוע תפקידו במסגרת שירות המדינה.
לנציבות שירות המדינה אפשרות להחליט על היתר לעבודה פרטית מתוקף
הסכם עבודה מיוחד. כמו כן, עובדים הנמצאים בתקופת
חל"ת עשויים אף הם לקבל היתר בכפוף לסייגים המצויינים בתקש"יר.
חשוב לציין כי גם על מקבלי ההיתר חלות הגבלות מסויימות כגון "סעיף הגבלת השתכרות" שמגביל את גובה השכר מהעבודה הפרטית לעד- 50% מהמשכורת הכוללת בעבודה בשירות המדינה או עד מחצית השכר הממוצע במשק (הגבוה מביניהם). הגבלה נוספת היא הגבלת השעות אשר מגבילה את מספר השעות היומיות והחודשיות אשר יכול עובד בשירות המדינה לעבוד בעבודה פרטית.