עוד שבוע אני חוזרת לעבודה.
רואי יהיה בן חצי שנה.
והלב נקרע לי. ממש. כואב לי בחזה ואני עצובה. עצובה כל כך שצריכה להיפרד מהתינוק שלי. וזה עוד אחרי ש"פרגנתי" לעצמי חופשת
לידה של חצי שנה במקום 14 שבועות. למזלי מצבי הכלכלי מאפשר לי. יש אלפי
נשים שחוזרות לעבוד כשהתינוק שלהם בן 14 שבועות. כי להן אין ברירה.
14 שבועות!!!! אתם קולטים כמה קטן זה? זה פיצי!!
העיקר שהמדינה מעודדת ילודה והנקה. איך אפשר להמשיך להניק כשאת צריכה לחזור לעבוד?
וכן, אני מכירה משאבות. תאמינו לי שזה סיוט שלא נברא.
ואיך אני אמורה להמשיך להביא ילדים אם על כל ילד אני מוותרת על
שכר ל-3 חודשים? ממתי ילד צריך להיות בכלל שיקול כלכלי?
בעיני 14 שבועות זה לא הגיוני. גם חצי שנה זה לא הגיוני. אבל זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי.
בדיחה, נכון?
בדיחה גרועה.
אנחנו חיים בחברה חולה. חברה שמצפה מאמא למסור את תינוקה הרך למסגרת כלשהי, אגב מסגרת - כמובן שלא בפיקוח, ולתהות כל הזמן ולקוות שמעניקים לתינוק שלי סבלנות. אהבה. רוך. כמו שמגיע לו לקבל מאמא שלו. מאמא שלו. לא ממטפלת/ תינוקיה/ משפחתון.
הלב שלי נקרע. ממש ככה.
ולא ברור לי איך אנחנו, האימהות, אחראיות על פלא הבריאה, לא התאגדנו עד היום כולנו יחד ואמרנו לא עוד!
לא עוד חופשת לידה של 14 שבועות. אנחנו מביאות ילדים לעולם בשביל לגדל אותם ולא בשביל שמישהו אחר יעשה את זה עבורנו. אנחנו לא רוצות להיות בחרדה תהומית האם מתעללים לנו בילד.
רוצות שיאפשרו לנו להישאר בבית מינימום שנה. כן שנה. בתשלום מלא.
זה לא ייתכן שאנחנו מאפשרות למציאות הזו לקרות.
יש לי 3 ילדים. עם כל אחד מהם הייתי בבית חצי שנה.
והפרידה? רק הולכת ונהיית קשה יותר ויותר מילד לילד.
אנחנו חייבות לגרום לשינוי. אם נתאגד כולנו יחד, בטוח נצליח.
חופשת לידה של 14 שבועות. זו פשוט בדיחה גרועה. על חשבוננו ועל חשבון התינוקות שלנו.
***ורק לשם הבהרה - מי שלא מתאים לה להישאר שנה עם התינוק שלה, זכותה. שתעשה בזמן הזה מה שהיא רוצה. אבל שלכל אחת מאיתנו לפחות תהיה את האפשרות***