אתיופיות ''לא נקיות'' לא יתקבלו לעבודה!

למרבה הצער תופעת האפליה בתעסוקה בשל מוצא עדתי הינה תופעה שעדיין רווחת בארץ גם בימינו, וזאת למרות שהחוק אוסר על כך באופן נחרץ וחד משמעי.

סעיף 2(א) לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 קובע בין היתר, כי אל למעסיק להפלות בשלב הקבלה לעבודה בין דורשי עבודה מחמת גזע או ארץ מוצא.

סעיף 10 לחוק זה מסמיך את בית הדין לפסוק פיצויים בגין הפרת סעיף 2 לחוק, וזאת גם אם לא נגרם נזק כספי בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, וכן לתת צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת.

בנוסף, סעיף 42 (א) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, אוסר על לשכת שירות התעסוקה להפלות בהפניה למקומות עבודה, בין היתר עקב ארץ מוצא, וכן אוסר על הזקוק לעובד לסרב לקבל אדם לעבודה בין היתר עקב ארץ המוצא.

ברם, למרבה הצער הממצאים בפועל מצביעים על כך שישנם עדיין מעסיקים רבים אשר מתעלמים מהוראות החוק בעניין זה, ומפלים לרעה דורשי עבודה בשל מוצאם העדתי.

הדבר בא לידי ביטוי במיוחד לגבי מחפשי העבודה מקרב בני העדה האתיופית בארצנו. שכן מנתוני סקר בנושא גיוון תעסוקתי שנערך על ידי משרד הכלכלה, עלה שהמעסיקים הכי פחות מעוניינים להעסיק את יוצאי אתיופיה, הואיל ורק 5.6% מהמעסיקים הביעו רצון להעסיקם. מעליהם נמצאו ערבים עם 7.4% וחרדים עם 8.7%.

יתרה מכך, בצד הכאב ועוגמת הנפש שנגרמת להם עקב הסירוב המפלה לקבלם לעבודה אך ורק בשל מוצאם, נאלצים מחפשי העבודה בני העדה האתיופית לחוות לא פעם בנוסף לכך, גם השפלות והעלבות, אשר הדעת אינה סובלת אותן.

אפליה חמורה נגד עובדת ממוצא אתיופי

מקרה כזה נדון לאחרונה במסגרת הליך סע"ש 37213-08-13 טאיה טרפיה נ' דרעי מזגנים בע"מ, אשר התנהל בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

בתיק זה נדונה תביעה של עובדת ממוצא אתיופי אשר נדחתה על הסף על ידי מעסיק פוטנציאלי אך ורק בשל מוצאה, ואשר עתרה עקב כך לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק.

התובעת, אישה ממוצא אתיופי, עבדה כעובדת ניקיון בחברת כח אדם שסיפקה שירותי ניקיון למוסך לכלי רכב בחיפה.

כחודשיים לפני הגשת התביעה, נשלחה התובעת על ידי חברת כח האדם לעבוד במוסך. לשם כך הגיעה התובעת למוסך ביחד עם מנהל העבודה בחברת כח האדם, אשר ערך לה סיור במקום והדריך אותה לגבי העבודה הנדרשת בו.

במהלך הסיור שערכו השניים במוסך הם פגשו את אשתו של אחד מבעלי המוסך אשר עבדה במקום, וכן שימשה כאשת הקשר בין המוסך לחברת כח האדם לגבי העסקת עובדי ניקיון במקום.

ברם, מיד כשראתה אשת הקשר את התובעת היא פנתה למנהל העבודה שלה והודיעה לו בצורה חד משמעית כי היא אינה רוצה לקבל לעבודה עובדת ניקיון אתיופית, בטענה שעובדות אתיופיות "אינן נקיות".

התובעת נפגעה מאד מדבריה והחלה לבכות. עקב כך עזבו התובעת ומנהל העבודה שלה את המוסך, תוך שמנהל העבודה של התובעת מנסה להרגיעה.

מנהל העבודה דיווח מיידית על האירוע למנכ"ל חברת כח האדם, אשר התקשר אף הוא מיידית לאשת הקשר וניהל עמה מספר שיחות בעניין זה. במהלך השיחות ביניהם חזרה אשת הקשר גם בפניו על סירובה להעסיק עובדות ממוצא אתיופי בטענה שהנן "עובדות לא נקיות" ואף הודיעה לו כי היא מפסיקה לעבוד עמו.

השיחות שבין מנכ"ל החברה לאשת הקשר של המוסך הוקלטו ותומללו, והוגשו כראיה במסגרת ניהול התביעה. עם זאת, משום מה, המוסך בחר שלא להעיד את אשת הקשר כעדת הגנה מטעמו.

בית הדין קבע כי התבטאותה של אשת הקשר מראה כי הייתה לה דעה קדומה ביחס ליוצאות העדה האתיופית, לפיה העובדות הללו "אינן נקיות".

התנהגות זו מראה על התייחסות שלילית מפורשת למוצאה של התובעת ועל אפלייתה עקב כך. דחייתה של התובעת על הסף עקב מוצאה בקבלתה לעבודה מראה על מדיניות מכוונת גורפת ומודעת של אפליה מחמת מוצא שננקטה על ידי אשת הקשר כלפי התובעת.

יתרה מכך, התבטאותה של אשת הקשר על עובדות הניקיון אתיופיות שאינן נקיות בפני התובעת, אף מראה על זלזול מוחלט ביחסה כלפי התובעת, ואדישות מוחלטת למידת ההשפעה והפגיעה של דבריה להרגשת הקיפוח שגרמה לתובעת, אשר פרצה בבכי בו במקום למשמע הדברים והמשיכה לבכות גם כשהגיעה לביתה.

עוד קבע בית הדין כי בחירת המוסך שלא להביא את אשת הקשר למתן עדות בבית הדין, על אף שהיא יכלה לנסות להפריך את טענות התובעת, צריכה להתפרש לרעת המוסך.

סעיף 9(א)(1) לחוק קובע כי חובת ההוכחה מוטלת על המעסיק באופן לפיו עליו להוכיח שפעל שלא בניגוד לסעיף 2 לחוק.

במקרה זה הוכח, כי הסירוב לקבלה לעבודה של התובעת היה עקב מוצאה האתיופי וזאת מבלי לבדוק כלל את כישוריה בעבודה, אלא היא מיד נפסלה על הסף עקב מוצאה בלבד.

בהתאם לכך קבע בית הדין כי מדובר באפליה בקבלה לעבודה מטעמי מוצא, בניגוד לסעיף 20א)(1) לחוק שיוויון הזדמנויות, וכי לאור חומרת המקרה ואפלייתה לרעה של התובעת עקב היותה ממוצא אתיופי, הוטל על המוסך לשלם לתובעת פיצויים בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה לבית הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.