כל עובד, בכל סוג של עבודה, זכאי לקבלת זמני הפסקה ומנוחה במהלך יום עבודתו. מדובר בזכות, שנועדה להבטיח תנאי העסקה בסיסיים לעובד ומהווה חלק מחקיקת המגן, אשר אין להתנות עליה.
בדין הישראלי מוסדר נושא הפסקות עבודה במסגרת חוק שעות עבודה ומנוחה (להלן: "החוק"), אשר נחקק בשנת 1951 במטרה לקבוע את תנאי העסקתם של עובדים במשק הישראלי ולפעול לרווחתם.
הרציונאל המנחה בחוק, שתוקן מספר פעמים במהלך השנים, הנו להעניק לעובד הגנה בהיבט מניעת העסקה מתמשכת ורציפה, אשר עשויה להכביד עליו בהיבט הפיזי והנפשי כאחד.
בין סעיפיו כולל החוק הוראות לגבי משכם המקסימלי של יום עבודה ושבוע עבודה. הסדרים לגבי ימי המנוחה השבועית, בהתאם לדתו של העובד וחובת תשלום עבור שעות נוספות.
בנוסף, מסדיר החוק משכי זמן מוגדרים לנטילת הפסקות וזמני מנוחה במהלך העבודה, תוך פירוט מקרים חריגים והתייחסות להיבט התשלום עבור פרקי ההפסקה.
זמני הפסקה ומנוחה, הקבועים בחוק והזכאות לתשלום בגינם
סעיף 20 לחוק מתייחס לעובד, המועסק בעבודת כפיים וקובע מתן הפסקה בת שלושת רבעי שעה לפחות ועד תקרה של שלוש שעות, המיועדת למטרות מנוחה ואכילה, לעובד, המועסק ביום עבודה בן שש שעות ומעלה.
מתוך פרק זמן זה חלה על המעביד חובה לאפשר לעובדים הפסקה רצופה של כחצי שעה לפחות. ביום שלפני המנוחה השבועית ובערבי חג יפחת משך זמן ההפסקה, הניתן לעובדים ויעמוד על מינימום חצי שעה.
במהלך ההפסקה הרצופה מוקנית לעובד אפשרות לצאת את מקום עבודתו אלא אם נוכחותו חיונית למהלך העבודה השוטף או לצורך הפעלת ציוד או מכשור.
שעה שהמעביד מבקש את עובדו להישאר במקום העבודה לצורך כך, יראו בזמן ההפסקה כחלק משעות העבודה והעובד יהיה זכאי לקבלת שכר עבור פרק זמן זה.
במקרים אחרים לא תיחשב ההפסקה כחלק מזמן העבודה ולפיכך אינה מחוייבת בתשלום על ידי המעסיק אלא אם כן נקבע אחרת במסגרת הסכם קיבוצי, שחל על ענף מסויים או בחוזה העסקה אישי, אשר נחתם עם העובד.
עובד, אשר אינו נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה ובוחר לעשות כן על דעת עצמו, לא יהיה זכאי לתשלום עבור עבודה, שביצע בעת ההפסקה.
המקרים בהם תותר חריגה מהוראות החוק
נסיבות מסוימות מאפשרות סטייה מהוראותיו של החוק לגבי זמני ההפסקה מעבודה: עבודה שאינה פיזית במהותה, מקנה אפשרות להשהות את מועד מתן ההפסקה כך, שהעובד יידרש לעבוד מספר רב יותר של שעות טרם צאתו להפסקה.
באופן זה, לעובד, אשר מועסק במשך שישה ימים בשבוע, ניתן לתת הפסקה לאחר שמונה שעות עבודה ולעובד, המועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים, ניתן לתת הפסקה אחת לתשע שעות עבודה.
ביום שלפני יום המנוחה השבועית או בערב חג, ניתן להעסיק עובד, שאינו עובד כפיים, במשך 7 שעות, ללא מתן הפסקה.
מקרה נוסף, המאפשר חריגה מהוראתו הכללית של החוק לעניין מתן הפסקה מעבודה, הנו במפעלים, אשר עובדים ברצף על פני כל שעות היממה והעבודה מבוצעת בהם בשלוש משמרות.
במקומות עבודה אלה תינתן לעובד הפסקה, שאינה עולה על חצי שעה, עבור מנוחה וסעודה ובתנאי שתהיה רצופה.
בענפי עבודה מסויימים קיימים הסדרים ספציפיים, המאפשרים לסטות מהוראות הסעיף באופן, המקל על העובד ומשפר את תנאי העסקתו.
כך, במקום עבודה, בו חל הסכם קיבוצי מיוחד או ענפי, צו הרחבה ענפי או שנחתם עם העובד חוזה עבודה אישי, במסגרתם נקבע הסדר מיטיב לעניין זמני ההפסקה מעבודה, יגבר תוקפו של הסדר זה על הוראות החוק.
זמני הפסקה נוספים
פרט לזמן המוקצה בחוק עבור הפסקה, מוענקת לעובד זכות נטילת הפסקה מעבודה לצורכי תפילה. זמני התפילה ייקבעו על ידי המעביד בהתאם לצורכי העבודה ותוך התחשבות בהוראות דתו של העובד.
קביעת מועד נטילת ההפסקה במהלך יום עבודה
החוק מעגן את זכותו המהותית של העובד לקבלת הפסקה במהלך יום עבודה אך אינו קובע מועד מוגדר לנטילת ההפסקה לאורך היום.
מימוש הזכות וביצועה הלכה למעשה מופקדים בידי המעביד, כחלק מהפררוגטיבה הניהולית שלו ומזכותו לנהל את עסקו כראות עיניו.
בקביעת זמני ההפסקה, על המעביד לפעול בתום לב, מתוך שיקול דעת סביר ולאזן בין אילוצי מקום העבודה לבין צורכי העובדים.
דורית חזן 11/10/2011 07:27